זה לא הוא, זו את.

נכון לעכשיו זרקו אותי פעם אחת בחיים, אבל זו הייתה חתיכת זריקה. הוא העיף אותי כל כך רחוק שלקח לי שבע שנים לחזור הביתה, אבל עכשיו כשסוף סוף הצלחתי, אני יכולה לדבר על המון דברים שלא העזתי לפתוח עד כה. נקודה אחת חשובה שאני רוצה להתעכב עליה היא זריקת האשמה. במשך שנים על גבי שנים האשמתי את האקס שלי בהכל – הוא זרק אותי, הוא שבר לי את הלב, הוא הרס לי את החיים, הוא שבר לי את הקיום למיליון רסיסים. היה לי כל כך כיף, קל ונוח להאשים אותו בהכל שלא עצרתי לחשוב לרגע אם הוא באמת האשם.

ואז יום אחד קיבלתי ממנו שיחת טלפון. בהתחלה חשבתי שזו סתם שיחת חולין, הרי יצא לנו מידי פעם לדבר בטלפון וחשבתי שאולי קרה משהו למישהו שאני מכירה ושהוא מתקשר לבשר לי על כך. אבל אז הוא פתאום אמר לי ״את יודעת, קראתי את הבלוג האחרון שלך והוא היה חריף אבל קצת קשוח כלפיי. את יודעת, אני לא עשיתי לך שום דבר, סך הכל לא היה לי טוב יותר אז עזבתי, זה הכל. זה לא קשור אליך, לא עשיתי לך שום דבר״. ואני, במקום להגיד לו את כל מה שחשבתי עליו עניתי במבוכה ״כן ברור, אני יודעת שאתה לא עשית לי שום דבר״. כשהוא העמיד לי את זה מול הפנים, הבנתי שהאשמתי במשך שנים את האדם הלא נכון.

וככה זה ברוב המקרים בהם קשרים רומנטיים נגמרים. אלא אם כן זה נגמר הדדי, תמיד יש מישהו שמחליט לסיים את הקשר ומישהו שלא. בגלל שאנחנו כבני אדם כל כך מרוכזים בעצמינו, מיד אנחנו הופכים את זה ל״הוא עשה לי״. כי הכי קל להעביר או יותר נכון, להפיל את כל האשמה על אדם אחר, העיקר שזה לא אשמתנו. ולמה כל כך קשה לנו לקחת על עצמינו את האשמה? כי אז זה אומר שאנחנו לא בסדר, שעשינו משהו לא טוב, שהתנהגנו לא כשורה או בקצרה, שהאחריות לכישלון הקשר, עלינו. לכן, אנחנו לרוב מעדיפים להפיל את האשמה על מישהו אחר, הוא אשם והוא בן זונה והרס לי את החיים ואני שונאת אותו. זה גם נותן לנו את מי לשנוא.

היום אני מבינה שהוא באמת לא עשה לי שום דבר. הוא הרי סך הכל רצה לצאת מקשר בו כבר לא היה לו טוב. ואני, עם כל חוסרי הביטחון שלי, כל הערכה העצמית הנמוכה שלי, כל חרדות הנטישה והחוויות הרעות שעברתי בחיים מיד כעסתי עליו, שנאתי אותו על זה שהוא עזב אותי והפלתי את כל הדברים שקרו לי בגלל זה אחרי זה, עליו. הייתי בטוחה במיליון אחוז שהוא האשם הגדול בחיי ומבחינתי היה גם צריך להמציא חוק כדי שיכלאו אותו גם בכלא לכמה שנים, שישלם על מה שהוא עשה לי.

אבל זה מעולם לא היה הוא, זו תמיד הייתה אני. אני הייתי זו הרי שדיברה אליו לא יפה במשך חודשים על חודשים ושהתנהגה בצורה מחפירה עד שהוא כבר לא יכל לסבול את זה יותר.  אני זו שבתוך תוכי דמיינתי את החיים שלי כרווקה תל אביבית חופשיה ומשוחררת לעשות מה שבא לה. אני זו שאחרי הפרידה לא הצליחה לקבל את הדחייה ואת זה שהוא לא רוצה להיות איתי ואני זו שקצת איבדה את זה, אני זו עם החולי בראש, המחשבות האובססיביות והטורדניות, האגו הגדול שצעק בקול רם ״לא יכול להיות שהוא זורק אותי״. אני הייתי זו שיצרה את כל הסבל שעברתי במשך השנים שאחרי הפרידה, לא הוא.

כן הייתי צריכה לסלוח לו כי סך הכל הוא אכן פגע בי וברגשות שלי, אבל ברגע שהבנתי שרוב הדברים מהם אני סובלת נמצאים אצלי בראש, פרי יצירה של המוח המעוות שלי ושלו, אין באמת קשר למה שהיה, רק אז הייתי מוכנה לצאת לדרך ההחלמה. לראות איזה דברים בי אני לא אוהבת, איזה דברים אני רוצה לשנות, איזה דברים אני צריכה לרפא ובאיזה דרך אני צריכה לעבור בשביל לרפא את עצמי ואת הילדה שבי מכל הפגיעות הללו שספגתי במשך השנים על הגוף, נפש והלב שלי. ברגע שלקחתי חזרה את האחריות והפסקתי להאשים אותו, רק אז יכלתי לצאת לדרך חדשה כי רק אז הצלחתי לקבל את העובדה שאני לא מושלמת, ושגם בי יש פגמים וחוסרים ואפילו פצעים פתוחים שצריך עוד לרפא.

צילם איציק טליאס

אנחנו נוטות הרבה פעמים להאשים את הבחור על כל מה שקורה ואנחנו שוכחות לעצור לרגע ולהסתכל על עצמינו, איך אנחנו התנהגנו, מה אמרנו, מה יכלנו לעשות אחרת כדי שהמצב ייגמר שונה. אני חושבת שהגיע הזמן לקחת אחריות על עצמינו ועל מעשינו במקום כל הזמן לחפש את האשם מחוצה לנו, כי ברגע שנבין איפה האשמה האמתית יושבת, נוכל להתחיל לרפא את עצמינו, באמת. אני לא אומרת שאת בטוח אשמה בפרידה אבל אני כן אומרת שאם מאוד קשה לך לשחרר, ואני מוצאת את עצמך עם מחשבות אובססיביות כלפיו ולא מצליחה שנים לשחרר מהפגיעה כמוני, יכול להיות שהדברים שאת צריכה לשחרר מהם הם דווקא בך, ובכלל לא קשורים אליו.

נ.ב באותו הנושא, אני הולכת החודש להרצאה מרתקת על הפילוסופיה ופסיכולוגיה של אהבה! אם זה נשמע לכן מעניין אתן מוזמנות להגיע לשמוע גם! אני מאוד אשמח לראות אתכן שם 🙂

השאר תגובה