איך הפסקתי לשנוא את עצמי

רוב חיי לא אהבתי את עצמי בכלל, עד כדי כך שהיה לי קשה להסתכל על עצמי במראה ליותר מכמה דקות, אם בכלל. מידי יום הצלחתי למצוא שוב ושוב דברים שלא בסדר אצלי, דברים ששנאתי בעצמי, דברים שרציתי לשנות בעצמי ודברים שפשוט לא אהבתי בי, בחיים שלי, בדברים שעשיתי, בדברים שאמרתי ובכל דבר כמעט בחיי. כל השנאה העצמית הזו הובילה אותי למקומות חשוכים ושחורים בחיים שלי, דיכאון עמוק וכואב שמנע ממני לחיות את החיים שלי במלואם ולהיות הבן אדם שתמיד רציתי להיות. וכל זה בגלל שלא אהבתי את עצמי.

וזה הרי הגיוני, זה לא שמלמדים אותנו באיזשהו שלב בחיים לאהוב את עצמינו. אני לא זוכרת פעם אחת שלימדו אותי שאני בכלל צריכה לאהוב את עצמי, עזבו את האיך או את המתי. אני לא זוכרת פעם אחת שאמרו לי בגן, בית ספר, חטיבה או תיכון שאני צריכה ללמוד לאהוב את עצמי כמו שאני. ליהפך, את רק זוכרת כל הזמן שאמרו לי למה אני לא בסדר, איפה אני מתקשה ואיך אני יכולה לנסות ולשפר את עצמי, אבל אהבה עצמית לא היה מעולם חלק מתוכנית הלימודים שאני חוויתי.

 

אני גם יכולה להבין למה. אם היו מלמדים אותי לאהוב את עצמי כבר בגיל צעיר ולקבל את עצמי איך שאני, לא הייתי צריכה לקנות את כל המוצרים שאני קונה כדי לנסות ולהיות יפה יותר – איפור, בגדים, תכשירים לשיער, אוכל דיאטטי, מנוי לחדש כושר ובעצם כל דבר שהחברה הקפיטליסטית מנסה למכור לי כדי שאני אהיה יותר יפה או יותר קרובה לדימוי שהם מוכרים לי כל החיים של ״האישה המושלמת״ או של האישה שאני צריכה לשאוף להיות. אם היו מלמדים אותי אהבה עצמית לא הייתי הופכת לצרכנית פעילה בחברה וזה וודאי לא תוצאה רצויה לאף אחד. חוץ מלעצמי.

במשך שיניתי ניסיתי לשנות את עצמי מבחוץ ובמשך שנים שנאתי את עצמי על כך שלא הצלחתי. אמרתי לעצמי אינספור פעמים שאני לעולם לא אהיה יפה או מוצלחת כמו הבנות שאני רואה בטלוויזיה, מגזינים או אפילו באינסטגרם ושאני פשוט צריכה לקבל את העובדה שאני פחות טובה או מוצלחת מהן. זה כמובן לא תרם לדיכאון העצום שחשתי רוב חיי המבוגרים כתוצאה מהדיסונסס הנוראי בין מי שאני לבין מי שאני רוצה להיות, בין הדברים שהיו לי לבין הדברים שרציתי שיהיו לי, לבין מה שעשיתי לבין מה שתמיד רציתי לעשות, אבל מעולם לא העזתי. כל כך מבאס כל הזמן לנסות להיות משהו ולא להצליח, שבכלל לא מפתיע אותי שהייתי בדיכאון כל כך הרבה זמן.

עד שיום אחד נמאס לי. אני מניחה שזה קשור לבגרות הנפשית שהגעתי אליה אחרי גיל 30 ושינוי הפרספקטיבה שעברתי מלשים פוקוס על הדברים שלא חשובים, ללמצוא את הדברים שכן חשובים לי ולהתמקד בהם. וכך במקום להתמקד באיך שאני נראית עברתי להתמקד בלאהוב את הגוף ואת הפנים שלי כמו שהם, מלהתמקד בכל הדברים בחיים שאני לא עושה לדברים שאני רוצה לעשות והדרכים שבאמצעותם אני עושה אותם, מלהתמקד במה שאין לי לכל מה שאני רוצה שיהיה לי ומלהתמקד בתפל, ללשים את כל תשומת הלב שלי בעיקר. ומה זה העיקר הזה? אהבה עצמית.

את זה עשיתי בעזרת הרבה מדיטציה והתבוננות פנימית. הבנתי שאני שמה יותר מידי תשומת הלב על הדברים שלא נכונים, שרובם נמצאים מחוצה לי ועברתי להתמקד בדברים שבאמת חשובים, שנמצאים בתוכי פנימה. אהבה אמיתית יכולה רק לבוא מבפנים, לא מבחוץ. קבלה עצמית יכולה רק לבוא מבפנים, חיי אושר ושמחה יכולים לבוא רק מתוך מקום של שקט פנימי אמיתי ועמוק. ולכל אלה הצלחתי להגיע בעזרת מדיטציה, הסתכלות פנימה. למדתי, בדרך הקשה, איך לאהוב את עצמי באמת.

צילם איציק טליאס

אהבה עצמית היא אולי דבר מאוד בנאלי ומובן מאליו אבל בתכלס, עבור מי שלא אוהב את עצמו, היא משהו מאוד קשה להגיע אליה סתם ככה. זו עבודה רבה וקשה שמצריכה התמדה, סבלנות וחמלה כלפי עצמינו אבל אם מצליחים בה, היא משנה חיים ושווה יותר מכל דבר אחר שהצלחתי להגיע אליו בחיי הקצרים.

אני מלמדת בעזרת שיעורי מדיטציה בסיסיים איך להגיע למקום של אהבה וקבלה עצמית מלאים, דברים שאני מאמינה שכל אחד יכול להגיע אליהם ויותר מזה, שלכל אחד מגיע להגיע אליהם בחיים האלה וכמה שיותר מוקדם. אנחנו שורפים שנים מהחיים שלנו בלשנוא את עצמנו ואת החיים כשבפועל, אנחנו יכולים לבלות את אותם השנים באהבה והגשמה עצימת מלאים וממלאים. לא חבל?

השאר תגובה