עד מתי נמשיך להתנהג כמו קורבן?

כשאני מסתכלת אחורה על מערכות היחסים שהיו לי בחיי הבוגרים, אני רואה שהייתי תמיד במצב פאסיבי. זה תמיד היה למענו ובשבילו מתוך מקום אמתי של לתת, להעניק ולהכיל, אבל האדם שיחיד שלא קיבל, היה אני. אני חושבת שזה משהו שיש להרבה מהנשים בישראל במשותף – הרצון העז הזה לעזור, להיות שם בשבילו, למענו, לדאוג לו, לעשות למענו ובשבילו. אבל מרוב שהכל בשבילו ולמענו, אנחנו שוכחות מעצמינו כמעט לגמרי וכשאני אומרת שוכחות, אני מתכוונת מזניחות. לרצון המובנה הזה לתת לאחרים, גם כשזה בא על חשבוננו, יש מחיר כבד, והוא מחיר העצמיות שלנו; מי אנחנו, מה החלומות שלנו, הרגשות שלנו ובגדול, אנחנו מוותרות על עצמינו ועל החיים שלנו, כי כוווווולם באים לפנינו.

זה מזכיר לי את הדיילות על המטוס שתמיד אומרות לאימהות לשים את המסכה קודם על עצמן ורק אז על הילדים שלהן. האינסטינקט הראשוני הוא לשים את המסכה קודם כל הילדים, כדי שהם יהיו בסדר, אבל אם תשימי מסכות על כל הילדים שלך, עד שיגיע הזמן שלך לשים מסכה זה כנראה כבר לא יעזור. הדבר הנכון לעשות הוא קודם לשים על עצמך מסכה ורק אז על האחרים, כדי שתוכלי להיות מספיק חזקה לעזור להם. אבל מרוב שאנחנו רגילות לשים את עצמינו אחרונות, שזה כבר מרגיש כמו משהו שהחלטנו עליו או שרצינו בעצמינו. אבל זה לא, פשוט אף אחד לא אמר לנו מעולם שעלינו לשים את עצמינו קודם.

אנחנו יכולות להמשיך להיות פאסיביות כל החיים שלנו ורק לתת ולתת,  אבל יש לזה מחיר כבד על הערך העצמי שלנו, על המיניות וההנאה שאנחנו חוות בחיים ובעיקר, על האהבה העצמית שלנו. אם נאהב וניתן את כל מה שיש לנו לכל העולם, מה יישאר לנו? מי ייתן לנו? התשובה לצערי היא אף אחד, כי רובנו דיי עסוקים בעצמינו וכשנותנים לנו, אנחנו נהנים מכך אבל לרוב לא משתדלים יותר מידי לתת חזרה וזה לא בגלל שאנחנו אנשים רעים, אנחנו פשוט קצת יותר מרוכזים בעצמינו ובמה אנחנו מרוויחים מכל דבר, כדי לעצור לרגע ולחשוב על האדם האחר שנתן לנו, ומה אנחנו יכולים לתת בחזרה.

הבעיה עם להיות תמיד פאסיבית היא שזה יוצר אצלנו הנשים את תודעת הקורבן. בגלל שאנחנו פאסיביות, אנחנו מציבות את עצמינו במקום שתמיד עושים לנו, לקחו לנו, אמרו לנו וכו'… גם בראש אבל גם בפועל וככה אנחנו אף פעם לא אחראיות או אקטיביות על הטוב של החיים שלנו. הטוב שלנו תמיד תלוי באחרים ואנחנו שוכחות שהאחראיות הבלעדיות על הטוב שלנו, היא שלנו. ואז, כשקורה לנו משהו רע, נגיד בן הזוג שלנו מחליט לעזוב אותנו, אנחנו גם הפעם זורקים את האשמה הבלעדית עליו. כי כמו שהטוב שלנו קורה בזכות אחרים, הרע שלנו גם קורה בגללם, כולם אשמים חוץ מאיתנו, כי ככה אנשים פאסיביים חושבים.

כשהאקס שלי עזב, האשמתי אותו בכך שהוא הרס לי את החיים, למשך כמה שנים טובות. כתבתי על זה בכל מקום שרק יכלתי והענקתי לו את התואר ״האקס שהרס לי את החיים״. האשמתי אותו בכל הרע של החיים שלי, בכל הדברים הלא טובים שקרו לי, בכאב שלי, בעצב שלי האשמתי אותו בהכל ורק אני לא הייתי אשמה בדבר, כי הוא עשה לי, לקח לי, עזב אותי, פגע בי ואני סך הכל האישה הקטנה והמסכנה שעשו לה. יום אחד ואחרי כמה שנים שכתבתי עליו בצורה כזו, הוא התקשר אליי ובטון מאוד מופתע אמר לי ״תשמעי, אני קורא את הכתבות שלך אבל אני חייב להגיד לך, אני לא עשיתי לך משהו, פשוט לא היה לי טוב יותר אז הלכתי, אבל לא עשיתי לך שום דבר, בטח לא כמו שאת כותבת עליי כל הזמן״.

pinterest.com

בשנייה הראשונה הייתי בשוק שהוא כל כך חצוף! הוא לא לוקח אחריות על המעשים שלו! איך יכול להיות שאני פגועה כבר שלוש שנים ממנו והוא אפילו לא לוקח על זה אחריות, יותר מזה, הוא מסיר מעצמו את כל האשמה ומתנקה מהסבל העצום שחוויתי בשנים הללו. אבל הוא אמר לי את הדברים בטון כל כך בטוח שזה גרם לי בפעם הראשונה מאז הפרידה להרהר בעצמי. רגע, אולי הוא בעצם לא האשם היחיד או העיקרי בכאב ועצב שאני סוחבת איתי כל כך הרבה זמן?אולי הוא באמת לא עשה לי שום דבר, אלא פשוט התנהג לפי איך שהרגיש לו נכון וזה במקרה כלל להיפרד ממני כבת זוג? ואם השלוש שנים הכואבות שחוויתי אחרי הפרידה הם לא אשמתו, אז אשמת מי הם?

האסימון נפל כמה ימים אחרי, כשהבנתי שאני האחראית הבלעדית לסבל שלי. זה גם היה היום שהתחלתי לעשות עבודה עם עצמי, כדי להבין איך הגעתי למצב האשלייתי הזה שאני מאשימה גבר בסבל שלי למשך שנים, למרות שהוא בכלל לא היה האשם? איך הצלחתי להתעלם מהעובדה שאני זו שיוצרת את הסבל של עצמי למשך כל כך הרבה זמן ואיך אני מפסיקה ליצור לעצמי את המציאות הזו בה אני המסכנה שעשו לה, והוא הזאב הגדול והרע שהרס לי את החיים? דרך התהיות הללו הגעתי למסקנה הכואבת שאני, לא אוהבת את עצמי, לא כי אני חושבת על עצמי דברים רעים אלא בגלל שאף פעם לא עצרתי כדי לשאול את עצמי אם אני אוהבת את מי שאני או לא. הייתי עסוקה מידי בלרצות ולהכיל את בני הזוג שלי שהיו לי מגיל 15 ועד 25.

וכשהתעמתי עם עצמי ראיתי, שאין לי כמעט אהבה לעצמי. שנים התעלקתי על האהבה שקיבלתי מגברים כדי להרגיש טוב עם עצמי, וכשהגבר שבניתי עליו את כל מי שאני עזב, נשברתי, אבל לא בגללו אלא בגללי וגם זה לא אשמתי, כי פשוט לא לימדו אותי לאהוב את עצמי כנשים. לא לימדו אף אחת מאיתנו, רק מלמדים אותנו שאנחנו צריכות לשפר את עצמינו מבחוץ כדי שגבר ירצה להיות איתנו ולדאוג לנו לכל החיים. והנה, בפעם הראשונה הסתכלתי על עצמי במראה וקלטתי שאני לא אוהבת את מי ואת מה שאני רואה. לא אהבתי את הבן  אדם שהפכתי להיות וידעתי, שאני צריכה שינוי בחיים.

roie kashi

הדבר העיקרי שעזר לי לצאת לדרך חדשה של עבודה עצמית והתבוננות פנימית הייתה התובנה שאני האחראית הבלעדית על החיים שלי ועל מצב הרוח שלי. שאני לא יכולה להמשיך להסתובב בעולם להאשים את כולם במה שקרה לי, מבלי לקחת אחריות גם. רק כשהבנתי שהוא לא עשה לי שום דבר, ושאני כל הזמן מוצאת את מי להאשים בדברים שקוראים לי בחיים הבנתי שעליי להתחיל לקחת אחריות על עצמי ועל החיים שלי ושהמשימה הראשונה היא ללמוד לאהוב את עצמי.

גם זה לקח לי כמה שנים טובות. ניסיתי את כל סוג הטיפול האפשריים עד שהתחלתי לתרגל מיינדפולנס בשנה האחרונה. אני אגב קוראת לזה התבוננות פנימית ולא מדיטציה, כי זה תמצית המעשה – להתבונן פנימה אל תוך עצמינו, להתבונן בחיים שלנו בזמן שהם קורים ולא להיסחף על ידי הרגשות או המחשבות הטורדניות ששולטות לנו על המחשבות.

היום, אחרי 5 שנים בהן טיפלתי וריפאתי את עצמי, בהן הפסקתי להיות הקורבן והתחלתי להיות המנהלת של החיים שלי אני גם עוזרת ומדריכה נשים אחרות להבין את ההתנהגות שלהן ולשנות אותו לטובתן.

אז,אם את עושה את אחד מהדברים האלה יותר, יש מצב שיש לך, כמוני, עבודה לעשות בשינוי דפוסים מעכבים, כדי שסוף סוף תוכלי להתחבר חזרה אל מי שאת באמת:

– נוטה להאשים את כל העולם על כל מה שקורה לך

– תמיד מוצאת מישהו שאשם על המצב שלך, אבל זה אף פעם לא את

– מרגישה שאת רק נותנת לכולם כל היום אבל לא מקבלת חזרה

– רווקה הרבה זמן אבל יודעת מי אשם בכך (לא את, כמובן)

– כל פעם מתחילה קשר חדש עם בחור אבל זה לא הולך, בגללו. לא משנה זה, זה אשמתו ואף פעם לא אשמתך.

– עושה סקס עם בן הזוג שלך כדי שהוא יהנה אבל לא איכפת לך יותר מידי מההנאה שלך

– ממציאה לבן הזוג שלך תירוצים למה לא בא לך סקס

אם את מזדהה עם יותר ממשפט אחד, גם לך יש עבודה כנראה לעשות  🙂

השאר תגובה