נשים מתביישות בזה שהטרידו אותן בילדות וזה פוגע ביכולת שלהן לחוות הנאה

**הבהרה לפוסט רגיש – חשוב לי לפני הכל לציין, שיש בפוסט הזה טריגרים רבים של אונס ולכן, אם קשה לך לקרוא על דברים כאלה, את יכולה להחליט אם לקרוא בכל זאת מתוך ההבנה והידיעה שזה אולי יעזור לך ויעשה לך טוב, או לא להמשיך לקרוא. מה שתחליטי יהיה בסדר גמור, רק הרגשתי צורך להזהיר אותך מראש. שנית, כל הסיפורים שכתבתי כאן מבוססים על סיפורים אמתיים אבל הפרטים שונו, כדי להגן על פרטיותם של אלו שסיפרו לי אותם. ודבר שלישי ואחרון, למרות שיש לי חצי תואר בפסיכולוגיה, אני לא פסיכולוגית ואני כותבת הכל, מתוך הניסיון האישי שלי. אין לי הוכחות לשום דבר אז אם זה מה שאתם מחפשים, זה לא המקום.


לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שמישהי סיפרה לי שהיא נאנסה. תוך שלוש שניות נהיה לי אדום וחם והשתתקתי. זה קרה דיי בהפתעה, אבל אני לא יכולה לשקר ולהגיד שלא ציפיתי לזה.  מאז ועד היום שמעתי עשרות סיפורים מנשים שונות וזה מציף אותי בכל פעם מחדש.

כמישהי שעובדת עם נשים על כל דבר שקשור למיניות בערך, ידעתי מתחילת העבודה שלי, שיגיע היום, בו אתחיל לשמוע על סיפורי הזוועה שלהן.  לעיתים נדמה שהן לא מתארות לעצמן שבמפגש הזה איתי, להדרכת אורגזמות, הן ימצאו את עצמן מספרות לי כיצד נאנסו כשהיו קטנות בדרך חזרה הביתה מבית הספר, על איך הדוד ההוא היה רגיל לשלוח יד מתחת לשמלה שלה בכל ארוחה משפחתית או על איך הבחור ההוא, לא שמע את ה״לא״ שהיא צעקה לעברו כמה וכמה פעמים בפעם הראשונה שהם עשו סקס. אבל הסיפורים האלה מגיעים, כמעט בכל מפגש. 

הם משתנים, מאישה לאישה; מבחינת הרקע שלה, הגיל בו זה קרה, המקום בו זה קרה, הגבר או הגברים שתקפו אותה והחוויה שהיא חוותה בעצמה, אבל המכנה המשותף שיש לכל הסיפורים האלה, הוא שהנשים שמספרות אותם, מתביישות במה שקרה להן. הבושה, מגיעה לדעתי ממקום מתוגנן, בו אישה בטוחה שאם היא נאנסה, זה כנראה אשמתה, אם נגעו בה שלא כראוי, זה כנראה בגללה ואם דוד שלה היה סוטה שלא יכל להוריד את הידיים שלו ממנה, זה בטח בגלל איך שהיא התנהגה. או שאולי היא התלבשה חשוף מידי, נראתה כאילו היא בעניין מידי, התנהגה בצורה מפתה מידי בלי שהיא שמה לב מידי ועוד רשימה ארוכה של סיבות מאשימות עם הרבה ״מידי״, שכולן מופנות כלפי ההתנהגות שלה, המראה שלה ובכלל, כלפיה ולא כלפיו.

www.pinterest.com

הן כל כך מתביישות במה שקרה להן, שרובן, אפילו לא סיפרו להורים שלהן, על כך שזה קרה. יכול להיות שבדרך חזרה מבית הספר מישהו הצמיד אותה לקיר ודחף לה אצבע, או שאותו הדוד שדיברנו עליו מקודם היה מושיב אותה על הברך בכל ארוחה ומשפשף אותה קצת יותר מידי קרוב למפשעה, או אולי חבר לכיתה חשב שזה יהיה מצחיק לנעול אותה בחדר ולנשק אותה בכוח או שבכלל החבר הראשון שאיתו היא תכננה את הפעם הראשונה שלה, לא שמע אותה צועקת לו לעצור.

לא משנה מה קרה לה או באיזה גיל, רובן מספרות לי שהן לא סיפרו על זה לאף אחד או שהן סיפרו למישהו אבל הוא לא עשה לגבי זה שום דבר. הרבה מהן פחדו לספר להורים שלהן, כי הן לא חשבו שיאמינו להן או כי הן לא ידעו איך והתביישו לדבר על זה. אחרות פחדו לספר למורה שלהן כי הן חשבו שההיא תגיד שזה כנראה אשמתן, הן פחדו לספר לחברות שלהן, כדי לא ישפטו אותן או יצחקו עלין. לא היה להן אף אחד בעולם הזה לספר לו, ולכן, הן לא סיפרה על זה לאף אחד מעולם.

בעיניי, החלק העיקרי של הטראומה (מעבר לזה שמדובר בחוויה נוראית שקרתה לאחוז גבוה מידי של הנשים בישראל), זה החלק שהן לא סיפרו על זה לאף אחד. כמובן שחווית התקיפה נוראית לא פחות (כנראה יותר באותו הרגע), אבל התחושה הזאת של אחרי, שאין לך אף אדם בעולם הזה כדי לספר לו על הדבר הכי נוראי שקרה לך בחיים, זה שאין לך למי ללכת לבכות, או מי שינחם אותך ויגיד לך שהכל בסדר ושזה לא היה אשמתך, זה החלק הכי טראומטי בסיפור בעיניי, שהולך איתן לאורך השנים.

התגובה למעשה, יותר מהמעשה עצמו הוא זה שיש לו השפעה עלינו לטווח הרחוק כי בסופו של דבר, המעשה עצמו עם הזמן, הופך לזיכרון מעומעם של משהו לא נעים שפעם קרה לנו, אבל חוויית הבדידות ממשיכה ללוות אותנו, כל החיים. 

כל עוד אין לך את האדם הזה, שיאמר לך שזה לא היה אשמתך, יש סיכוי גדול שתסתובבי כל החיים בתחושה שאת האשמה בדבר הנורא הזה שקרה לך. אז אני פה, כדי לך להגיד שאת לא, את לא אשמה בשום פנים ואופן, בשום דרך זו או אחרת ולא משנה איך תחליטי לספר את הסיפור או מאיזה זווית – את לא אשמה. זה לא משנה איך התנהגת, מה אמרת או מה לבשת, אין שום סיבה בעולם שמישהו יגע בך שלא כראוי, בטח שלא בזמן שאת ילדה, אבל גם לא בחיים בכלל.

איך החוויות האלה משפיעות עלינו כנשים בוגרות ומה לעשות לגבי זה?

1. חוסר יכולת להגיע לאורגזמה: הגיעו אליי נשים רבות, שנאנסו בילדות או הוטרדו קשה ומעולם לא טיפלו בזה, והן שואלות אותי בכל פעם מחדש, למה הן לא מצליחות להגיע לאורגזמה. הנה, זו הסיבה, חד משמעית. היא הייתה אצלך כל הזמן הזה, אבל אף פעם לא פנית אליה כי התביישת, הרגשת אשמה וניסית לקבור את זה מתחת לשטיח.

כשילדה קטנה חווה הטרדה או אונס ואין לה למי לספר, היא גדלה בתחושה שזה אשמתה. תחושת האשמה הזו, יחד עם הבושה, יכולים לחסום אותה כל החיים מליהנות בסקס, להשתחרר ליד הגבר שלה ובטח מלחוות אורגזמות. החלק החשוב בעבודה שאני עושה עם נשים, זה להראות להן את הקשר בין אותן הטראומות, כולל הטראומה של לא לספר להורים, לבין המיניות וההנאה שלהן בזמן סקס.

2 פחות הנהאה ממין ואהבה זוגית: כמובן שמעבר לכל זה, את גם פחות תהני מהסקס שלך, ככל שתדחפי את זה יותר עמוק מתחת לשטיח. ההנאה המינית שלך תהיה רנדומלית ואקראית ללא השליטה שלך, העונג שלך תמיד יהיה תלוי באדם אחר והאורגזמה שלך ישארו בגדר חלום רטוב, משהו שגם את רוצה לחוות אבל לא מצליחה. לא חבל?

מה לעשות לגבי זה? לטפל בטראומה.

לא מדובר פה בבלוג מכירתי ואני לא מנסה לשכנע אותך לבוא אליי למפגש, אבל אני כן מנסה לשכנע אותך לטפל בטראומה, מתוך ההבנה, שזה לא אשמתך. גם אותי הטרידו לאורך החיים, גברים שונים במצבים שונים ואני לא כותבת כדי להאשים את האצבע, זה כבר נושא לבלוג אחר. רק חשוב לי שתבינו שההטרדות האלה, קרו לרובנו ולהרבה מאיתנו, הן ממשיכות לקרות עד היום.

אני רוצה להדגיש שוב, שזה לא אשמתך ושאין לך שום דבר להתבייש בו. את זו שנפגעת. עשו לך משהו נוראי וזה בסדר להרגיש חלשה, פגועה ואפילו קצת מסכנה. אבל לדחוף את זה מתחת לשטיח בוודאות לא יעזור, ליהפך, זה רק עושה יותר ויותר נזק ככל שהשנים עוברות.

אם יש לך חוויה נוראית ולא שיתפת אף אחד מעולם במה שקרה לך, אני מזמינה אותך לשלוח למטה הודעה אנונימית עם הסיפור שלך. השיתוף הוא לצורך ריפוי בלבד.


הצטרפו לקבוצה הסגורה שלי בפייסבוק ״נשים בלי בושה״ כדי להשתתף בשיחות ודיונים בנושאים מיניים, שרק נשים יבינו…..

השאר תגובה